האני מאמינה שלי

אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שמע – האם הוא השמיע צליל? השאלה הזו, של ג'ורג' בארקלי, מזכירה לי עד כמה החוויה האנושית תלויה בהכרה ובתשומת לב. אנחנו יכולים לדעת משהו רק אם הוא מורגש, נצפה או נשמע – אם הוא מקבל תוקף.
אני מאמינה שריפוי מתחיל בדיוק שם: בהכרה מוחלטת במה שחווינו. לתת מקום, להקשיב, להכיר בקיום החוויה – גם כשהיא מורכבת, כואבת או מבולבלת. כשהחוויה מתקבלת ומוכרת, מתחילים לעבד אותה באמת.
טיפול, בעיניי, הוא יצירה של מרחב שבו אפשר להיות עם מה שיש – עם הרגש, הגוף, התחושות, הנשימה והדמיון. מקום שבו הנוכח והנעדר יכולים להיפגש, והמורכבות של הפרט מקבלת לגיטימציה.
זהו מסע של אמון: בגוף שלנו, בקשר בינינו, ובמרחב שבו מתרחש התהליך. רק שם אפשר להתחיל לפתח דיאלוג פנימי, להחזיק את התחושות, ולגלות איך גם הכאב וגם הרגעים הקטנים של הנאה, שמחה או הקלה – הם חלק מהתהליך.
אני מזמינה כל אחד ואחת להקשיב לעצמו, לתת למורכבויות הקיום להופיע, ולחוות את הריפוי דרך התחושות, הגוף והחושים – לא רק דרך המילים.


בין טיפול דינמי לאקוטי, אני מזמינה תנועה – של הגוף במרחב ושל העצמי בתוך הגוף.הגוף כזירה, הנפש כזירה – זירה בתוך זירה, זירה מקבילה לזירה.מרחב הטיפול כחומר חי: גם קונקרטי וגם מופשט, פירוק והרכבה.הזמנה לחוויה, לקשר, למפגש – עם העצמי, הגופני, ה(אל) חושב, ה(אל) חש, ה(אל) מרגיש, ה(אל) נושם.הדיאלוג תמיד בין הנוכח והנעדר: מה שנוכח במגע, במבט, ברגש – ומה שנעדר אך מורגש, מהדהד ומשתקף.כאן, במקום הזה, הגוף הופך לבמה, הנפש לרקדנית, והחומר החי מתמתח, נסדק ומתעצב מחדש בכל נשימה, בכל מגע נפשי, בכל רגע של שהות.החוויה מתגבשת כיצירה חיה, שמכילה את מה שיש, את מה שחסר, את מה שמתקיים ואת מה שממתין להתרחש.